פלוני נ'.עיר השעשועים בע"מ ואח'

לפניי תביעה לפיצויים לפי פקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין") בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע בעת שגלש בסירה גומי ממגלשת מים שבמתחם הלונה-פארק בתל אביב.

רקע

1. התובע, יליד 1991 (כיום בן 29). בתאריך 3.5.14 גלש עם אחיו בסירת גומי, ממגלשת המים שבמתחם הלונה-פארק בתל אביב (להלן: "המגלשה"). בכתב התביעה נטען כי כאשר הסירה נכנסה לקטע העצירה שבסוף המגלשה, היא התכווצה לפתע, רגלו השמאלית של התובע התנגשה בקיר בטון ונגרם לו שבר בקרסול שמאל (להלן: "האירוע"). לטענת התובע, בתמצית, נתבעת 1 (להלן: "הנתבעת") שהיא הבעלים והמפעילה של מתחם הלונה פארק, כשלה בכך שלא תחזקה את המגלשה כדבעי, אפשרה את גלישתם של שני אנשים בסירת גומי שחוקה, ישנה ובלתי תקינה, לא הדריכה כראוי את עובדיה אילו הוראות ליתן למשתמשי המגלשה, ולא הציבה משטח מוגן בקירותיו של פס עצירה שבסוף המגלשה. התרשלותה זו ומחדליה גרמו לפגיעה בגופו.

2. נתבעת 1 (ועמה המבטחת את חבותה – נתבעת 2) מכחישה את אחריותה לאירוע. לטענתה, מדוח תאונה שנרשם מפיו של התובע באותו היום ניתן ללמוד כי הוא נפגע במהלך הגלישה לאחר שהוציא את רגלו השמאלית מהסירה, בניגוד להנחיות. התרחשות האירוע היתה מחמת אשמו הבלעדי של התובע, מה גם שבחר לעסוק בספורט אתגרי, תוך נטילת מלוא הסיכונים הכרוכים בכך. עוד הנתבעת טוענת כי טענות התובע ביחס לתקינות הסירה או המגלשה עצמה לא נתמכו על ידו בחוות דעת של מומחה בטיחות, ודינן – כדין התביעה כולה - להידחות.

3. הנה כי כן, המחלוקת בין הצדדים משתרעת על האחריות לקרות האירוע. לצד מחלוקת זו מחלוקת נוספת בעניין היקף הנזק שנגרם לתובע כתוצאה מפציעתו. לטענתו, אותה תמך בחוות דעת רפואית, נותרה לו נכות צמיתה בקרסול בשיעור של 10% ונזקיו מגיעים לסך של כ – 800,000 ₪ בהם יש לחייב את נתבעת 1 ואת המבטחת את חבותה, היא נתבעת 2. ואילו הנתבעות טוענות, בהסתמך על חוות דעת רפואית מטעמן, כי לתובע לא נותרה כל נכות. נזקיו מגיעים לכל היותר כדי 8,000 ₪, וגם אם בית המשפט ימצא כי הן אחראיות לנזק זה - התובע ממילא לא יהיה זכאי לכל פיצוי נוכח אשם תורם אותו יש לייחס לו, בשיעור של 100% או קרוב לכך.

לאחר שעיינתי בתיק בית המשפט, שמעתי את העדים, וקראתי את הסיכומים שהוגשו, הגעתי למסקנה כי דין התביעה להתקבל, אם כי בחלקה. לנתבעת אחריות לקרות האירוע, אך גם לתובע אשם תורם בהתרחשותו. כמו כן, היקף נזקיו מצומצם הרבה יותר מזה הנטען על ידו. להלן נימוקיי;

האחריות

4. כדי לדון בשאלת האחריות, יש להביא תחילה תיאור קצר של המגלשה עצמה, תיאור אשר גם יבאר את אשר אירע לתובע: עסקינן במגלשת מים שבראשה עומד עובד של הנתבעת ('משלח') שתפקידו לכוון את הגולשים לשבת בתוך הסירה טרם שילוחה מטה (ראו עדותו של אלעד סדן, מנהל הלונה-פארק (להלן: "סדן"), בפרוטוקול מתאריך 3.1.19 [להלן: "פרוטוקול 2"] בעמ' 31 שו' 3-6). בסוף המגלשה, על הקרקע, קיים מסלול האטה התחום משני צדדיו בקיר נמוך בגובה של מספר סנטימטרים. בשלב מסוים, מסלול האטה זה נהיה צר, כדי להאט את תנועת הסירה עד לעצירתה המוחלטת לצורך יציאה בטוחה ממנה. בת זוגו של התובע, שעמדה על הקרקע מול המגלשה בעת שהתובע ואחיו גלשו, צילמה תמונות שבהן רואים את הסירה שניות ספורות לפני ובסמוך לאחר שהתובע נפגע. את מסלול ההאטה שהולך ונהיה צר ניתן לראות בבירור בתמונות מס' 1 ו – 4 (ת/1).

5.הטלת אחריות על הנתבעת תלויה בהתגבשות יסודות עוולת הרשלנות שבסעיפים 34-35 לפקודת הנזיקין, קרי בקיומה של חובת זהירות, בהתרשלות (הפרתה) ובנזק שנגרם בגינה. הנתבעת, כמי שמחזיקה ומפעילה את מתחם הלונה-פארק על מתקניו, לרבות המגלשה, חבה בחובת זהירות מושגית כלפי הבאים בשעריה העושים שימוש במתקנים השונים. הכלל ידוע ומושרש היטב בפסיקתנו (ע"א 1531/04 סידי נ' מלכה (2007) בפסקה 8). כמי שמחזיקה במקרקעין, על הנתבעת לדאוג לתחזוקה שוטפת של המתקנים השונים, ליתן הדרכות מספקות למפעילי המתקנים ולעובדים בשטחה, ליתן הנחיות לקהל המשתמש במתקנים להנאתו, ואף לדאוג להשגיח על פעילות המבקרים ולמנוע את סכנתם. שהרי הנתבעת מכירה היטב את המתקנים השונים, את הסכנות הכרוכות בשימוש לא זהיר בהם, ומטבע הדברים ביכולתה למנוע נזק אם תנקוט באמצעי הזהירות המתאימים. הנתבעות טוענות כי התובע בחר להסתכן מרצון בעודו נוטל חלק ב'ספורט אתגרי', ולפיכך הוא אינו יכול להבטיח את עצמו מפני סיכונים בעת פגיעה אפשרית וידועה. אלא שאיני רואה לאמץ גישה זו. ראשית, גלישה בסירת גומי אינה 'ספורט אתגרי' שלצד התועלת שבפעילות ספורטיבית מציב לעיתים גם סיכונים אותם החברה מוכנה ליטול על עצמה. מדובר בגלישה מבוקרת בסירת גומי, לצורך הנאה ושעשוע בלבד, אין כאן כל ספורט. שנית, הפציעה אירעה כתוצאה מכך שלקראת סוף הגלישה הסירה נכנסה למסלול ההאטה התחום בקיר נמוך, ואותו מסלול נהיה צר (ראו תמונות 1 ו – 4 בת/1). ההיצרות היא פתאומית ויוצרת סיכון בלתי סביר, שהיושב בסירה אף אינו מודע לו. זאת בעוד הנתבעת, המכירה את מאפייני המתקן, יכולה לצפות כי כאשר הסירה מגיעה במהירות מלמעלה, ויש שינויים ברוחב המסלול, עלולים אברי גוף הנמצאים מחוץ לסירה וקרובים לאותו קיר, לקבל מכה ולהיפגע. בנקל היא יכולה להזהיר מפניו, קרי לנקוט באמצעי סביר כדי למנוע אותו, ומשמע כי לנתבעת קיימת חובת זהירות קונקרטית.